מלחמת ששת הימים. חטיבת צנחנים במילואים, יוצאים מאזור השומרון ונוסעת צפונה, כולם מבינים כי פנינו לכיבוש רמת הגולן. את מעדני השוקולד, העוגות, הסוכריות וכד' "פינינו", לשמחת ילדי עפולה שיצאו לקראתנו.

יום ששי ערש"ק ואנו מתמקמים מסביב למושבה יבניאל. עם שקיעה מתאספים רבים לתפילת קבלת שבת מרגשת, קידוש קצר וכולם על המשאיות בכיוון הכנרת. הפקודה לגדוד שאני שייך אליו, עליה רגלית בטיפוס תלול מאזור קיבוץ עין גב.

גדוד אחר קיבל המשימה לטפס לרמה דרך מעיינות אל חמה. במשאית כולם שותקים, ברי לנו כי המשימה תדרוש קורבנות רבים. לפתע קריאה בקול: "כולם לחבוש כובעי פלדה" היה זה קולו של יונצ'י, סמל המחלקה חבר קיבוץ נחל עוז (גם בימים אלה). לרגע חשבנו שהחלה הפגזה. יונצ'י ממשיך בקולו הרם " גדנקן! בבקשה קרא את התפילה ליציאה לקרב". אני שולף התפילה שחיבר האלוף הרב שלמה גורן זצ"ל מתוך החגור וקורא אותה בקול רועד ובכוונה רבה.

אנו מתקרבים לאגם הכנרת והשמים מוארים כבאור יום. הצבא הסורי מבחין בתנועה רבתי ומאיר השמים במאות פגזי תאורה. פיקוד צפון מבין כי הפתעה כבר לא תהיה ואנו ממשיכים בנסיעה לכיוון עמק בית שאן-עפולה וחזרה לשינת לילה במטעים שליד יבניאל. שינת השבת נדדה עקב המתח ורעמי המטוסים של צה"ל שפניהם לתקיפת המוצבים הסוריים ברמת הגולן. שבת בבוקר, שולחן מוצב בשדה, טלית פרושה עליו ועליה ספר התורה. תפילת שבת ועשרות רבות של מתפללים, שומרי מצוות, מסורתיים ואלה שכמהים לקצת יידישקייט בעת חירום.

בחטיבת הצנחנים שלנו שלושה אחים בני משפחת ברוקנטל מקיבוץ חפץ חיים. בניו של הרב ברוקנטל זצ"ל רב הקיבוץ. מרדכי, סמל במחלקת מרגמות בפלוגה המסייעת של גדודנו (כיום אדריכל ידוע) "חוגג" שבת חתן. לידו אחיו ישראל לוחם בפלוגה ד' (נפטר ממחלה לפני כשנתיים). כשסיים את קריאת ההפטרה, אנו שרים לכבודו וזורקים עליו גרעיני חמניות (זה מה שיש לנו). מרדכי לא הגיע לחופתו עקב המלחמה וזו התקיימה בג' תמוז. לאחר התפילה, מופצת הידיעה כי צבי ברזני מג"ד גדוד הסדירים 202 נהרג בכיבוש עזה. צעירי הגדוד שלנו מספרים על מעלליו ו"מעלים" את זכרו.

צהריים. אנו בתדריך חדש לכיבוש רמת הגולן, הפעם העליה למוצבים הסוריים בעזרת הליקופטרים. אחה"צ אנו מוטסים לאזור קיבוץ אפיק דהיום. 3 הליקופטרים מעוכבים מ"לפרוק" את הלוחמים ואני ביניהם. הוטסנו לצומת בוטמייה, הנחיתה הייתה על הכביש מקונייטרה לדמשק. המצב קשה, רכבים סוריים רבים בורחים מקונייטרה לבירת סוריה. הנשק האישי שלי מאז ומתמיד הינו הררנ"ט (רומה רימון נגד טנקים) ואני מעלה באש ג'יפ סורי. זמן שקיעה ואני עומד לא רחוק מהג'יפ הבוער ומתפלל תפילת ערבית. כמה מהחברה מצטרפים אלי להבדלה. באין יין, נסתפק במימיה של מים. כשאני מגיע לברכת מאורי האש ומכוון אצבעותי לג'יפ הבוער, נכנס לטווח זחל"מ. אני צועק למפקדו לזוז כי הוא מפריע להבדלה. קול זועף צועק לעברי מי זה הנותן לי פקודות. אני מתקרב כדי להסביר על ברכת "מאורי האש" ונדהם לראות כי המפקד אינו אחר מסא"ל צבי ברזני.

המפקד ! אנו עורכים הבדלה כדי להוציא השבת וחוץ מזה הספידו אותך, פקודיך לשעבר, כל כך יפה בשבת. ברזני מזיז הצידה את הזחל"מ, כדי לאפשר לסיים טקס ההבדלה, קורא לי ואומר: "עוד לא נולד הכדור שיהרוג את ברזני". לימים צבי ברזני, החליף שם משפחתו וכקצין בכיר בצבא ובמשטרה ובכהונתו כראש עיריית עירי רמת גן נקרא שמו בישראל: מר צבי בר. מדי פעם, במפגשים ציבוריים, ביקשני כבוד ראש העיר, לספר על פגישתנו במוצאי שבת, בה הסתיימה מלחמת ששת הימים. שבת שלעולם לא אשכחנה.